זה לא סיפור אימה, זה קצת יותר מפחיד.יד התיאטורה הם תמיד

זה לא סיפור אימה, זה קצת יותר מפחיד. יד התיאטורה הם תמיד אמרו לי, ולא רציתי להאמין לזה. כמה פעמים הם חזרו אליי ש"אל תיגע שם", "אל תעשה את הדבר הקטן שלך", "אתה הולך לקבל שיער ביד שלך." אבל אני לא הקשבתי, כי האזהרות האלה היו הם שכחו בכל פעם שהוא ליף אותי, מאז שהייתי בתולה, כל כך, כאשר עורלה עדיין כיסתה את הנוזלת, עד שהוא גילה בהדרגה מה נעים זה היה להרגיש את הלחוץ של היד שלי על העור של הבננה שלי. בהתחלה זה היה השפשוף העדין של היד שלי, ואז זה היה התשוקה לסיים את מה שהתחיל, לזרז את תנועותי עד שאעשה זאת תחושת השלווה והרוגע שגרמה לי לישון כל כך בנוח. אבל הסיפוק הגדול ביותר שיצר את ידי, היה כשעשיתי את האורגזמה הנוזלית הראשונה שלי, אחרי כמה רגעים של אוננות, של נשימה עסוקה, של תחושה של "מוות" ילדה קטנה, "לעצור את המעלה והמטה של היד שלי, כדי להמשיך להרגיש אותם תחושות מעורבות הנותקות מתרגיל זה, שהן, העובדה של רצון לסיים ולהמשיך הלאה, ולהפסיק שוב, לאחר כך עקוב, כי הוא רוצה הנאה להמשיך לנצח, אבל לא זה יכול להיות כך, גם אם אחד רוצה להישאר עטוף בהילה האלוהית של הנאה, מגיע זמן שבו אנחנו לא יכולים לשלוט בעצמנו יותר ו, לנטוש את עצמנו, אנחנו מחפשים העונג העליון שמגיע כשהחלב שלנו יוצא, גורר איתה כל הכוח שלנו, אז היינו מותשים, מוכנים מנוחה, שתחדש את האנרגיות שלנו להנאה חדשה. מול תמונה זו, מי יכול להקשיב המלצות שנעשו לו? אני, לא . אז המשכתי לתת לעצמי הנאה, נהנה ללטש, מתנשף, לוחץ, מחליק מהיד שלי, של למעלה, על העור של צילינדר המין שלי, מתעורר יותר ויותר תחושות עזות, יותר ויותר להאריך את רגע האורגזמה, עד התפוצצה בהנאה שליוותה את זרימת הזרע שלי דרך הצינור שלי השפיכה. המשיך והמשיך, לא משנה את האזהרות ש הקטנה קיבלה, מעל לכל, את זו שהתפללה, "אתה הולך לקבל שערות פנימה יד." עד שזה קרה. במרכז כף ידי נכון, הצמיח שערה, לא עבה מדי, וגם לא היה ראוותני מאוד, יותר ובכן זה היה דהוי די רזה, אבל שם זה היה, וזה, זה היה הוקעה שאוננתי, מראה שאני, לבד, עשיתי "דברים רעים", שנעלו אותי בחדר השינה שלי כדי להשתמש ביד שלי כדי ללחוץ אותי, במילה אחת, לתת לי אגרוף, או כמו שאומרים בספרד, כדי להפוך אותי קש. לא יכולתי להאמין, את היד שלי, את השותף שלי לכל כך הרבה ימים של הנאה, היא, חבר הילדות שלי, הילד שלי שנים ורגעים כל כך יפה, הוא גינה אותי, צעק, אם כי בשקט, בכלל עולם, שהייתי עוד חובט אחד בעולם המזוין הזה. ואם היה לה העזתי להציג את עצמי, הייתי צריך לשים לזה סוף, לא יכולתי לתת לכל העולם היה לומד על ההתמכרות שלי, כולם היו מצביעים עליי כמשהו לא טוב, משהו שכולם היו צריכים להפנות את דעתם, אם הם מצטערים לרכוש את אותם חטאים ו שלא יכולתי להרשות, אז, לרצות לסיים את הקללה הזאת של אחת ולתמיד, עם היד השמאלית שלי לקחתי כמה מספריים חדות ו מכוון אותם בצורה מאיימת לעבר היד הבוגדנית שלי, בלחיצה מסוימת, חשבתי שזו המוזיקה של ההמנון לחופש, גזרתי את השיער הזה, איום, שהתגלגל ללא חיים על הקרקע.